כשעסוקים בלעשות, שוכחים שאנחנו מתעדים היסטוריה
יש רגעים שאנחנו מבינים את החשיבות שלהם רק בדיעבד.
היום התקיים אירוע המתנדבים והשותפים של אחים ואחיות לישראל (החמ״ל האזרחי)
אחים ואחיות לישראל - brothers and sisters for israel.
אירוע מרגש , חגיגי, עוצמתי.
בחודשים האחרונים לקחתי על עצמי, יחד עם Oran Lavon
וחברים נוספים להוביל את המיצג התיעודי של האירוע.
המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית:
לקחת עשייה של אלפי אנשים, אינספור יוזמות ורגעים מאז ה־7.10, ולנסות לזקק אותם לכדי מיצג אחד שמספר סיפור.
והיום, כשעמדתי מול התוצאה, מצאתי את עצמי חושבת דווקא על מה שלא נמצא שם.
בשנה וחצי הראשונות אחרי ה־7.10 ניהלתי חמ״ל מתנדבים אחר. הרוח האקטיביסטית, הרצון לעצור הכול, להציל, לשנות היו חלק מהיום־יום שלי.
היינו בתוך העשייה.
לא עצרנו לחשוב שאנחנו חיים בתוך אירוע היסטורי.
ובטח שלא תמיד חשבנו שצריך לתעד אותו.
ובתהליך העבודה על המיצג הבנתי עד כמה זה חוזר על עצמו.
אנשים עושים דברים יוצאי דופן, לפעמים משני חיים, אבל ברגע עצמו הם פשוט עסוקים בלעשות.
וכשכבר מצלמים, התמונה נשלחת בוואטסאפ, מאבדת איכות, נשארת בטלפון ישן או נקברת בין אלפי תמונות בגלריה.
זה מעניין אותי במיוחד כי בחיים הפרטיים אני בדיוק ההפך.
אני מצלמת כבר שנים.
ארוחות, טיולים, מפגשים, סתם רגעים בבית.
לא בשביל לפרסם. רוב התמונות האלה לעולם לא יגיעו לרשת חברתית. במקרה הטוב לקבוצת המשפחה, או יישלפו מתוך הטלפון בשיחה עם חברה.
אני גם לא מאוד מוטרדת מאיך התמונה יצאה, הצילום בשבילי הוא פחות התמונה המושלמת ויותר הרצון לנצור את הרגע.
והיום, מול המיצג, הרגשתי את זה אפילו יותר.
הוא יצא מרגש ועוצמתי, והוא מספר סיפור של אלפי אנשים שבחרו לקום ולעשות.
אבל אני יודעת שיש עוד כל כך הרבה רגעים שלא נמצאים בו.
חלקם לא צולמו מעולם.
חלקם צולמו ונעלמו בתוך קבוצת וואטסאפ.
וחלקם כנראה נמצאים ממש עכשיו בגלריה של מישהו, בין צילום של ארוחת ערב לצילום מסך והוא בכלל לא יודע שהוא מחזיק בכף היד חתיכה קטנה מההיסטוריה שלנו.
ובתוך כל העבודה הזאת נוספה לי מילה קצת פחות רומנטית ל”תיעוד”:
תיוק.
כי לתפוס את הרגע זה דבר אחד.
לדעת למצוא אותו ביום שבו מבינים כמה הוא היה משמעותי
זה כבר דבר אחר.
אז מה נעשה נתעד אבל גם נפתח אלבום נתייג או כל שיטה אחרת שעובדת לכם , אני מקווה שאני אצליח ליישם 😌
