מאחורי הקלעים של "בזכות הרוח": מרעיון לערב שלם בשלושה חודשים
אני עדיין קצת בתוך אתמול 💙
שלושה חודשים שאנחנו עובדות על הערב הזה. שלושה חודשים של הפקה עם הדס וחברת ההפקה של
אסתר וליעד, אינסוף פרטים, שינויים, החלטות, טלפונים, הודעות, קבוצות וואטסאפ ושעות עבודה.
ובתוך זה היה גם אוגוסט.
וכולנו היינו בחופשות עם המשפחות בחו״ל, אבל כנראה שב״בזכות הרוח״ אין באמת דבר כזה חופשה 😅
עלינו לזומים מעבר לים, מפארקי מים, מהים, באמצע טיולים, ממלונות ומכל מקום שמצאנו בו קליטה. הילדים כבר ידעו שאמא ״רק עולה רגע לזום״ וש״רגע״ הוא מושג מאוד גמיש.
מהרגע הראשון היה ברור לנו שאנחנו לא רוצות לעשות עוד ערב. לא עוד אירוע הוקרה עם כמה נאומים, סרטון והופעה. רצינו לספר סיפור. את הסיפור של כמעט שלוש השנים האחרונות של האנשים שקמו, של הרוח האזרחית, של הכאב, העשייה, השיקום והתקווה.
הדס, המנכ״לית שלנו, בנתה והובילה את התוכן של הערב, והייתה מעורבת כמעט בכל פרט בדרך. חשבה, כתבה, שאלה, דייקה ושוב דייקה, עד שהכול התחבר למסע אחד ואתמול, כשזה סוף־סוף קרה, הרגשתי כמה הכול היה כל כך מדויק.
נכנסתי למיצג שעליו עבדו לילך ואורן ופשוט התחלתי לבכות. התמונות, הסיפורים, הרגעים. כמעט שלוש שנים של חיים ועשייה פתאום עומדות מולי בתערוכה. הכול היה מוקפד ויפה ברמה של תערוכה במוזיאון. רגע שקשה לי להסביר במילים.
ואז נכנסנו לאולם.
התוכן היה חכם, מרגש ומדויק. הבמה, הסרטים, המוזיקה, המעברים, האנשים – הכול התחבר. ורותי רודנר, שהנחתה את הערב ובלב של העמותה כבר שלוש שנים בעשייה, פשוט החזיקה את כל הדבר הזה בצורה שאין עליה – בחוכמה, ברגישות, בהומור וביכולת לעבור בין כאב לתקווה, בין סיפור אחד לאחר, בלי לאבד לרגע את הקהל.
והיה עבורי עוד רגע מאוד אישי בערב הזה לראות את איל נוה פותח אותו.
לפני כמעט חמש שנים הכרתי את אייל כשעבדתי אצלו ב־MIXER. כשהחלה המהפכה המשפטית הצטרפתי לאחים ואחיות לנשק, והרבה מזה היה כי אייל הוא מהאנשים האלה שסוחפים אחריהם אנשים. אחר כך הגיע 7 באוקטובר, והדרך לקחה את כולנו למקומות שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין.
ואתמול הוא שוב עמד שם, פתח את הערב וסחף אולם שלם, ואני הסתכלתי עליו וחשבתי כמה דרך עברנו מאז.
אייל, תודה על הדרך, על הלמידה, על ההשראה ועל היכולת לגרום לאנשים לא רק להאמין שאפשר, אלא פשוט לקום ולעשות. יש לך חלק משמעותי גם בדרך שהביאה אותי לכאן 💙
ויש עוד סגירת מעגל קטנה שאני חייבת לספר, כשיצאתי השנה מנשף רוק, הדבר הראשון שכתבתי בקבוצת האירוע היה:
״הלוואי והיינו יכולים להביא את אביב גפן״.
זה היה אז בגדר חלום.
ואתמול, בסוף הערב הזה, אביב עלה לבמה.
עמדתי שם וחשבתי לעצמי: וואו. עשינו את זה.
אבל יותר מהכול, הסתכלתי סביב והרגשתי גאווה מטורפת.
וכמה גאווה הייתה לי אתמול באחים ובאחיות שלי בארגון. באנשים שאני עובדת לצידם יום־יום, ושבשלושת החודשים האחרונים היינו יחד בתוך הטירוף הזה, כל אחד ואחת במה שצריך, בלי חשבונות ובלי יותר מדי שאלות. אתמול הסתכלתי סביב וראיתי אותנו מתרוצצים, מרימים, סוחבים, פותרים, מחבקים, דואגים, ובין לבין גם בודקים שאני נושמת 😅
איזה מזל יש לי להיות חלק מהתנועה הזאת 💙
ליעד ואסתר, שהיו איתנו בתוך הדבר הזה במשך שלושה חודשים והפכו מיליון פרטים לערב שפשוט תיקתק ברמה הכי גבוהה.
לילך ואורן, שלקחו את הסיפור שלנו והפכו אותו למיצג שעצר לי את הלב.
וכמובן הצוות שלי – מעיין, המעצבת שלנו שכבר יודעת לקרוא לי את המחשבות, דידי, שניצחה על הדיגיטל לפניי ותוך כדי האירוע ויאיר, על התקשורת שבאותו בוקר בתזמון מדויק עלתה כתבה על תוכנית שיר דרך בעמוד אחורי של ידיעות. כמה עבודה יש מאחורי מה שבסוף נראה כל כך טבעי על המסך, בפיד, על הקירות ובתקשורת.
ובסוף הלילה היה רגע קטן שבעיניי סיפר את כל הסיפור.
האירוע נגמר. כולם כבר גמורים ואנחנו בזאפה תל אביב, נסענו למשרד כמה אחים ואחיות לפרוק את כל מה שחזר, בשעה שכבר באמת אף אחד לא ידע איזה יום היום.
והדס, המנכ״לית שלנו שגרה בצפון, הגיעה גם היא.
אמרנו לה: די, לכי הביתה. באמת שאין שום סיבה שתישארי.
והיא אמרה:
״אני פה עד שאחרון האנשים מסיים״.
וזהו.
זה הארגון שאני עובדת בו.
אתמול הגיע גם אבא שלי לראות בפעם הראשונה מקרוב את כל העשייה שאני חופרת עליה כבר כמעט שלוש שנים. היום הוא אמר לי: ״אני עם דמעות בעיניים, אני כל כך מתרגש ממה שאתם עושים״.
והמשפט הזה פירק אותי.
וגם שרון ואייל אשל הגיעו, וזה ריגש אותי כל כך. יום לפני האירוע, בתוך כל הטירוף, שרון התקשרה רק כדי לבדוק מה איתי, לשלוח חיבוק, לחזק ולהזכיר לי לנשום. יש בה רגישות ויכולת לראות את האדם שמולה, גם בתוך כל הרעש שמסביב, וזה ממש לא מובן מאליו, ואז לראות את שניהם שם איתי בערב עצמו, באחד הרגעים שהיו כל כך משמעותיים עבורי פשוט חימם לי את הלב.
גם חברות שלי מהבית הגיעו, אחרי חודשים שאני חופרת להן על האירוע הזה ועל העבודה הזאת, ופתאום הן ראו למה אני כל כך בתוך הדבר הזה.
וכמובן יואש בעלי, שתומך בי לאורך כל הדרך ומחזיק לא מעט מהחיים עצמם בתקופות שבהן אני נמצאת עם הראש והלב במקום אחר.
כי בואו, יש לזה גם מחיר 😅
השנה, בפעם הראשונה, לא הייתי וגם יואש לא יכל למלא מקומו בזכות האירוע באסיפות ההורים. שכחתי לקחת לחוגים. שכחתי לרשום לחוגים. היו ימים שלא ידעתי מי מהילדים אמור להיות איפה ומתי. אמא מצטיינת תשפ״ז כנראה כבר לא אהיה.
אבל אתמול הבנתי שוב למה זה כל כך חשוב לי.
לפני כמעט שלוש שנים הגעתי לאחים ואחיות לישראל, החמ״ל האזרחי כמתנדבת. כמו אלפי אנשים אחרים, פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד מהצד ושאני חייבת לעשות משהו.
לפני שנה וחצי הפכתי לעובדת בארגון ולמנהלת השיווק והתקשורת שלו, אבל משהו בתחושה של אותה מתנדבת מהימים הראשונים לא השתנה.
העשייה הזאת חשובה לי באמת.
חשוב לי לספר את הסיפורים של האנשים שקמו. חשוב לי שהעשייה של אלפי המתנדבים והמתנדבות לא תיעלם בתוך הרעש. חשוב לי להראות איזו חברה אזרחית יש כאן, מה היא מסוגלת לעשות ברגעים הכי קשים, ואיך לוקחים את הכוח המטורף שנולד מתוך החירום והופכים אותו לעשייה שבונה כאן עתיד.
אולי בגלל זה אני נכנסת לכל פרט.
אולי בגלל זה אני עולה לזום מפארק מים באוגוסט.
אולי בגלל זה הבית קיבל בחודשים האחרונים גרסה קצת פחות מתפקדת שלי.
ואולי בגלל זה אתמול, כשעמדתי מול התמונות במיצג, פשוט בכיתי.
כי זה כבר מזמן לא רק מקום עבודה בשבילי.
זה משהו שאני מאמינה בו בכל הלב.
שלוש שנים של עשייה.
שלושה חודשים של עבודה על ערב אחד.
ורגע אחד שבו הסתכלתי סביב וחשבתי כמה אני גאה להיות חלק מכל הדבר הזה.
בזכות הרוח.
ובעיקר בזכות כל האנשים שמחזיקים אותה חיה 💙
קרדיט צילום לאחת ויחידה שמלווה את הארגון שלוש שנים!!! עדי אקשטיין 🙏🏻
